top of page

על הז'אנר

 הז'אנר הצילומי בו בחרתי לעסוק ולצלם הוא ז'אנר צילומי הפורטרטים. ח
מהו צילום פרוטרט? מניין ההגדרה הגיעה לעולם הצילום ועל מה הז'אנר מתבסס? בסיכומי על ז'אנר של צילומי הפרוטרטים ארצה לחלק את הנושא לשני חלקים, צילומי הפרוטרטים הקלאסיים ומקורם וזרמים בתוך הז'אנר שהתפתחו עם הזמן. טענה אחת למהו צילום פרוטרטים קלאסי הוא  שפורטרט או דיוקן הוא צילום של אדם אשר מציג אותו בצורה אשר יש לה חשיבות להישמר לאורך זמן והיא אמורה לייצג את הנראות שהצלם ניסה לשדר למצולם. כלומר, הפרוטרט אמור להציג תמונה מרשימה ולרוב בעלת מאפיינים קלאסיים שלקוחים מעולם הציור. התמונה אמורה לייצג מראה אלמותי של המצולם ולהצטלם בסגנון שאינו אופנה חולפת. כפי שניתן להבין מהגדרה זו ז'אנר צילומי הפרוטרטים בעצם מתבסס על פרוטרטים מעולם הציור. אך כיום עולם הצילום הוא כה נרחב ומגון וצילומי הפרוטרטים עברו מודרניזציה ונראים שונה ממה שנראו לפני כמה דורות, דבר שיש הטוענים כי הוא חיובי ויש הטוענים שהוא שלילי. כמובן שצילומי הפרוטרטים הקלאסיים נשארו בעולמנו, אך צלמים רבים מצלמים בסגנון, קומפוזציות ומטרות שונות לחלוטין מצילומי הפרוטרט הקלאסי ועדיין נחשבים לצלמי פרוטרטים, בעקבות הזרמים החדשים שהתפתחו בעולם הציור והצילום בז'אנר הפרוטרטים המילה דיוקן ופרוטרט איבדו את המשמעות הזהה שלהם וקיבלו שתי משמעויות שונות.י

הגדרה שמתאימה לצילומי הפרוטרטים כיום היא שפרוטרט הינו דימוי שמייצג אדם. אף על פי שלפרוטרט יש הגדרות ופרשנויות רבות ואין לו מראה אחיד, לרוב מדובר בהדגש הפנים וההבעה. מטרת הפרוטרט היא להציג דיוקן, אישיות ולפעמים מצבי רוח. בצילום הכוונה היא לרוב לצילום מבויים ולא לצילום חטף, המצולם מודע למצלמה ומציג את עצמו לאמן ולצופה.י

כפי שהבנו מקודם צילומי הפרורט הינם חידוש חברתי, ודבר ששינה דברים רבים בעולם המודרני. לפני המצאת הצילום הפרוטרטים היו בעיקר מצויירים כמו שציינתי קודם וחלקם אף מפוסלים, אך רק בני האצולה והמעמדות העליונים יכלו להרשות זאת לעצמם. אנשים מהמעמדות הנמוכים יותר חיו ומתו מבלי להותיר תמונה של עצמם לידהם ולא נשאר זכר ממשמפחות שלמות. המצאת הצילום, שהתרחשה במקביל להתפשטותם של משטרים דמוקרטים שביטלו את זכויות היתר של אצולה הביאה למצב שבו הצילום התאפשר גם לבני המעמדו האחרים, והפרוטרט שנחשב פעם לסמל סטטוס אצילי, נעשה נגיש לכל המעמדות.ח

כפי שניתן להבין, תפקיד הפרוטרט הצילומי באופן מסורתי, הפרטי והציבורי, היה להציג את מושאו את אופיו ואת אישיותו של המצולם. צלמים ומצולמים השתמשו לעיתים בעזרים כמו ביגוד, רקעים וחפצים על מנת ליצור למצולם דימוי מרשים והולם. בתקופה שבה היה הפרוטרט המצולם עדיין יקר ונדיר ונעשה בעיקר בסטודיו, בלט בו אלמנט של התחפשות ושל מופע שבו המצולם ''משחק'' את עצמו ומציג את ''דמותו הצילומית'' באופן אילוסטרטיבי. עם הזלת הפרוטרט והפיכת המצלמה למכשיר ביתי נפוץ נעשו הפרוטרטים יומיומיים יותר, ופחות חמורים ומוקפדים. אך בתחום צילום המגזין, הפרוטרט המצולם – במיוחד של ידוענים, שמר את הזיקה לאותה משחקיות אילוסטרטיבית והצגת ה''עצמי'' באופן מכוון ומתוכנן, תצלומי פורטרט אלה מתייחסים לרוב לאישיותו

 הציבורית של הידוען בעזרת שימוש בחפצים, תלבושות, רקעים ואיפור שקשורים לפרסונה שלו.ו

1111111111111.jpg
33333333.jpg
222222222222.jpg

דיוקן של מלכה, 1598

דיוקן מפוים של נערי רומאי - מצרי 

דיוקן עצמי של וינסטנט ואן גוך

ג'וליה מרגרט קַמְרון ג'וליה מרגרט קמרון הייתה צלמת בריטית, הצלמת המפורסמת ביותר בתקופה הוויקטוריאנית, ומן הצלמים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של הצילום. קמרון זכתה להכרה בעיקר בזכות הפורטרטים שיצרה, שצולמו בסגנון ייחודי, חדשני ונועז לתקופתה. היא צילמה דיוקנאות רבים של אנשי שם במעגלי התרבות הגבוהה באנגליה, אך הקדישה חלק ניכר מיצירתה לדיוקנאות של נשים מסביבתה הקרובה. היא נולדה בכלכותה, הודו, בשנת 1815, ובגיל שלוש הועברה לוורסאי, צרפת. בשנת 1838 נישאה בהודו למשפטן אנגלו-הודי מחונן שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה. ב-1848 פרש בעלה ממשרתו, ובני הזוג עברו לאנגליה. ג'וליה ניהלה שם סלון ופגשה אנשי תרבות ואמנות בולטים אשר לימים יהפכו למצולמיה. ב-1863, כשהייתה בת 48, קיבלה קמרון את מצלמתה הראשונה כמתנה מבתה. זה היה האירוע החשוב ביותר של חייה. האמנית שבה מצאה סוף-סוף מדיום שדרכו היא יכלה לבטא את עצמה. אף שהצילום היה תהליך איטי, סבוך ומתסכל, שלא אחת אכזב, קמרון התמסרה ללימוד בהתלהבות עצומה, ובתוך שנה-שנתיים כבר הפיקה תצלומים שנחשבים עד היום כיצירות מופת בתולדות הצילום. יש להדגיש כי קמרון צילמה לשם האמנות וללא כוונות רווח. כשקמרון החלה לצלם, צילום הפורטרט היה עניין בורגני ומסחרי, במיוחד עם החלפת הדאגרוטיפ בקארט דה ויזיט הזערורי והקונבנציונלי. קמרון לא אהבה את המראה הסתמי של הדיוקנאות האלה כי הם היו בעיניה שטוחים וחסרי השראה. תצלומיה היו למן ההתחלה שבירה קיצונית של כל מה שנעשה בצילום בעבר. בתמונותיה הפנים מילאו שטח גדול של הפריים והרקע נותר מעורפל בחוסר פוקוס. הקרבה הגדולה למצולמים גרמה לחשיפות להיות ארוכות במיוחד ולעומק השדה להיות קטן, כך שרוב התמונה נותרה בחוסר פוקוס. קמרון נהגה למרוח באופן לא אחיד את לוחות הצילום והקפידה על מראה מיושן ומיסטי. יש לזכור כי בתקופתה כבר היה אפשר להפיק צילום חד וברור, מה שמוכיח כי קמרון התעניינה יותר באמנות סובייקטיבית אקספרסיבית מאשר בצילום פורטרט רשמי, מפורט ומדויק בתצלומיה של קמרון קיימות התייחסויות רבות לתולדות האמנות, לשירה וספרות, בעיקר בהשפעת האחווה הפרה -רפאליטית שלחבריה הייתה מקורבת. קמרון התייחסה למצלמה כאל מכחול, ככלי לביטוי אישי וליצירת אמנות פנטסטית.ש

77777777777.jpg

התמונה אני אחכה, של קמרון, 1872

6666666666666666.jpg

1867 ,פורטרט של אחייניתה של ג'וליה מרגרט קמרון

555555555555.jpg

ג'וליה מרגרט קמרון, 1980

אחד הצלמים הבולטים בישראל בז'אנר צילומי הפרוטרטים הוא מיכה קירשנר הישראלי שלמד צילום בניו יורק, ולאחר שחזר לארץ ניהל את המחלקה לצילום במדרשה לאמנות ואחר כך את המחלקה לצילום בוויצ"ו חיפה. הוא כיהן כחבר מערכת העיתון "מוניטין", צילם לעיתונים כמו "חדשות" ו"מעריב", בו פרסם טור משפיע בשם "הישראלים", וכל זאת לצד עבודתו כצלם סטודיו עצמאי. קירשנר היה צלם עיתונות, אך לא מסוג צלם השטח שמסתובב בעולם ומחפש תמונות, אלא צלם סטודיו שהתמחה בפורטרטים מבוימים ובמניפולציות על המצולמים ועל התצלומים כדי ליצור פרשנות משלו לכתבות ולאנשים שצילם. בשנות ה-90 התבלט קירשנר כאחד הצלמים החשובים בישראל, ועורר לא אחת שערוריות ציבוריות, למשל, כשצילם את המשוררת יונה וולך לצד גבר עירום עטוף בתפילין, או כשהיה מהראשונים שהגיבו למאורעות האינתיפאדה הראשונה ב-1987. קירשנר ביקש לתעד את נפגעי האינתיפאדה ויצא לשטחי עזה ויהודה ושומרון הסוערים עם ציוד סטודיו שכלל רקע לבן, תאורות פלאש, מצלמות מקצועיות וכדומה. לאחר התלבטות הוא בחר להציג את מצולמיו מנותקים מההקשר של סביבתם, על רקע סטודיו חלק, שימקד את תשומת הלב בגוף הפגוע וייצור אמפתיה. מטרתו הראשונית הייתה להראות נפגעים משני הצדדים, אך לטענתו, הצד הישראלי לא שיתף עמו פעולה ואילו הצד הפלסטיני כן. קירשנר רצה להציג את הדמויות שחיות מאחורי ההגדרה הגנרית "האויב", ולחשוף צד אנושי ועמוק יותר מאשר הדיווח הלקוני בעיתונות. קירשנר, שלא היה צלם שטח, ביקש לתעד את הנפגעים בכלים של צלם הסטודיו, וכך יצר דימויים שונים מהותית מתצלומי האינתיפאדה הרגילים והיומיומיים. בעוד רבים מתצלומי החדשות נשכחים עם העיתון שהדפיס אותם, כמה מתצלומי האינתיפאדה שלו זכו למעמד אייקוני. התצלום "עיישה אל-קורד", למשל, שצולם במחנה הפליטים חאן יונס, מציג אם פלסטינית המחבקת את תינוקה. הטקסט המצורף לתמונה מספר על מעצרו של בעלה ושלה בחשד לחברות בארגון עוין בעת שהייתה בחודש התשיעי להריונה. את בנה החמישי ילדה בזמן המעצר ואז שוחררה. התצלום והכיתוב פועלים ברמה תיעודית, מצביעים על עיישה ובנה ומעניקים להם שם וסיפור. אך בו בזמן, עיצוב התמונה מתכתב עם יצירות אמנות מפורסמות כגון "הפייטה" של מיכלאנג'לו, ומקשר את הפלסטינית למיתוס של קורבן ואמונה. התצלום המפורסם ביותר מהסדרה הוא זה של הודא מסעוד, פעוטה בת שנה שעל פי הכתוב נולדה במחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה, בו הצטופפו אז כ-60 אלף פליטים בקילומטר רבוע אחד. מחנה הפליטים היה ממובילי המחאה נגד השליטה הצבאית הישראלית. לעבר ביתה של הודא נורה רימון גז מדמיע במהלך הפגנה, ואמה מיהרה לצאת בגללו מהבית כשהיא נושאת את התינוקת בזרועותיה. בזמן שנמלטו מהבית פגע בעינה של הודא כדור גומי, והיא איבדה את העין. קירשנר צילם את הודא עירומה, אוחזת ביד סבתה הלבושה שחורים וממררת בבכי. התמונות פורסמו במוסף סוף השבוע של העיתון "חדשות" תחת השם "אנשי המרד". תמונתה של הודה מסעוד הפכה לסמל מחאה כנגד התנהלות ישראל וצה"ל.י

303030.jpg

משה דיין כמו שצילם קישנר

202020.jpg

יעל בר זוהר כפי שצילם קישנר

9999999.jpg

מיכה קישנר

bottom of page